החלטה בתיק עע"מ 2390/12 - ב'

           זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' גדות) מיום 19.2.2012, בו התקבלה עתירה שהגישו המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) ונקבע כי שמונים מקומות חניה בפרויקט מגורים בתל אביב שהוקצו עבור תושבי הרחובות הסמוכים, יועמדו לרשותם ללא תשלום.

1.        ביום 21.7.2002 אושרה תוכנית מתאר מפורטת מס' 2769 "מגורים במתחם נהרדעא-בארי" (להלן: התוכנית), שעניינה הקמת פרויקט מגורים במתחם רחובות אלו בתל אביב (להלן: הפרויקט). בעקבות התנגדויות שהגישו תושבי השכונה, שטענו בין היתר כי התוכנית אינה נותנת מענה למצוקת החניה באזור, נקבע בסעיף 12.4 לתוכנית כי:

"במסגרת התכנית יוקצו בתחומה 80 מקומות חניה עבור תושבי הסביבה, לרבות סימונים בנספח התנועה ורישום הערת אזהרה לעניין זה בטאבו. מקומות החניה יהיו עבור תושבים המתגוררים ברחובות שבבלוק המקיף את התכנית, היינו רחובות: נהרדעא, פומפדיתא, בארי ובצלאל. יקבע כי מקומות חניה אלה מיועדים עבור תושבי השכונה, הם ימוקמו בקומת החניון העליונה, בסמוך לחניות האורחים ולא תותר הצמדתם ליחידת מגורים".

           בפגישה שהתקיימה ביום 14.1.2003 בלשכת התכנון המחוזית (להלן: הפגישה) בה נכחו, בין היתר, היועץ המשפטי לוועדה המחוזית, נציגת לשכת התכנון ומהנדס העיר, טענה נציגת התושבים כי הקצאת מקומות החניה כאמור צריכה להיות חופשית וללא תשלום. משתתפים נוספים בפגישה סברו אחרת ובמסמך סיכום הפגישה נכתב כי "פתרון ישים ומתפשר מציע כי [...] החניה המוקצה בפרוייקט תהיה ברכישה בתשלום" (להלן: מסמך סיכום הפגישה). בחודש מאי 2009, לקראת השלמת בניית הפרויקט ואיכלוסו ולאחר שנמסר לתושבים כי מקומות החניה בפרויקט הועמדו למכירה, פנו המשיבים - תושבי הרחובות הסמוכים לפרויקט, למבקשת 2 - עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה) בבקשה להימנע משינוי המצב הקיים עד לבירור העניין. ביום 18.5.2009 השיבה העירייה כי לאחר בחינת הנושא עם היזם יוצעו למכירה מקומות החניה לתושבים במהלך השבועות הקרובים. בתגובה עתרו המשיבים לבית המשפט לעניינים מנהליים כי יורה ששמונים מקומות החניה הנזכרים בתוכנית יוקצו ללא תשלום. להשלמת התמונה יצוין כי במסגרת ההליכים בבית משפט קמא הוסכם להקפיא את הליכי המכירה כאמור ועוד יצוין כי בהתאם להחלטתו של בית משפט זה מיום 3.3.2011 (בר"ם 663/11) צורפה המשיבה 5 (להלן: נציגות הפרויקט) להליך בבית משפט קמא, נוכח ההשפעה שעשויה להיות לפסק הדין על דיירי הפרויקט.

2.        בפסק דינו מיום 19.2.2012 קיבל בית משפט קמא את העתירה והורה על ביטול החלטת העירייה מיום 18.5.2009 בקובעו כי "תושבי השכונה, כמפורט בתוכנית, זכאים להקצאה של 80 חניות ללא תשלום, על פי סעיף 12.4 לתוכנית". בית המשפט קבע כי מסמך סיכום הפגישה מיום 14.1.2003 מהווה תרשומת פנימית ואין לראות בו משום החלטה של מי מרשויות התכנון הרלוונטיות ולפיכך גם אין בו כדי לבסס טענת שיהוי נגד המשיבים. בית המשפט הוסיף וקבע כי סעיף 12.4 הוסף לתוכנית נוכח מצוקת החניה ועומס התנועה באזור הפרויקט, ולכן יש לראות בו "פיצוי" לתושבי השכונה בגין הפגיעה באפשרויות החניה שלהם. נקבע כי מדובר בהסכמה שהושגה בין תושבי השכונה, היזם ומוסדות התכנון וכי נוכח תכליתה של התוכנית ונוכח ההתנגדויות של תושבי השכונה, אין זה סביר שהתושבים יחויבו בתשלום עבור מקומות החניה. בית המשפט ציין כי הקצאת מקומות החניה ללא תשלום פוגעת אמנם ביזם, אך בשים לב לכלל הפרויקט לא הוכח שהיא אינה מאוזנת או חורגת באופן בלתי סביר מחובותיו. בשולי פסק הדין ציין בית המשפט כי השאלות הכרוכות בהסדר המעשי של חניית התושבים אינן חלק מהדיון שבפניו ומקומן להתברר בהליכים אחרים. בית המשפט הוסיף וציין כי העתירה שלפניו עניינה בהחלטה להקצות את מקומות החניה בתשלום, ועל כן הנושאים האופרטיביים הנוגעים לאופן פתיחת החניון וכן הטענות שהעלתה נציגות הפרויקט בקשר לפגיעה בדיירי הפרויקט אין מקומן בהליך דנן.

3.        על פסק דינו של בית משפט קמא הוגשו שלושה ערעורים, שהדיון בהם אוחד - ערעורה של נציגות הפרויקט (עע"ם 2390/12); ערעורה של המבקשת 1, מקימת הפרויקט (להלן: מגדלי בארי) (עע"ם 2394/12); וערעורן של המבקשות 2 ו-3 (עע"ם 2448/12). לצד הערעורים הוגשה הבקשה שבכאן לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המבקשות, חרף העובדה שלא נקבעו בפסק הדין הוראות אופרטיביות, פנו המשיבים אל מגדלי בארי בדרישה לפתוח את החניון לאלתר ולאפשר חניה ללא תשלום לשמונים מתושבי הסביבה. המבקשות טוענות כי פסק הדין הכריע רק בשאלת פרשנותו של סעיף 12.4 לתוכנית, תוך קביעה כי אופן היישום של פתיחת שערי החניון ידון ויוחלט בהליך אחר. לפיכך טוענות המבקשות כי אין לאפשר לתושבי הסביבה להיכנס לחניון עד להכרעה בערעורים והן מציינות כי ניסיונות של נהגים שונים, שאינם בהכרח תושבי האזור, להיכנס לחניון מאז ניתן פסק הדין ממחישים את המורכבות הכרוכה במציאת מנגנון מתאים שיאפשר כניסה לחניון. המבקשות מוסיפות וטוענות כי סיכויי הערעורים שהגישו טובים ובהקשר זה נטען, בין היתר, כי עתירת המשיבים הוגשה בשיהוי ניכר; כי מסמך סיכום הפגישה מהימן ותוכנו לא נסתר; כי הפרשנות שאימץ בית משפט קמא לסעיף 12.4 של התוכנית שגויה ופוגעת בקניינה של מגדלי בארי ובקופה הציבורית; וכי עצם הגדלת היצע החניה באזור היא ה"פיצוי" שניתן לתושבים. עוד טוענת המבקשות כי למשיבים לא יגרם כל נזק אם החניון לא יפתח ויישמר בשלב זה המצב הקיים ולעומת זאת פתיחת החניון בדרך של "כל הקודם זוכה", עלולה להוביל לאי-סדר ולגרום לדיירי הפרויקט נזקים. עוד טוענות המבקשות כי השקעת משאבים בתכנון מתווה לפתיחת החניון עלולה להתברר כמיותרת אם יתקבלו הערעורים.

4.        נציגות הפרויקט מצטרפת לבקשה ולטענתה נוכח העובדה שפסק הדין אינו קובע מנגנון מעשי להקצאת מקומות החניה ואינו מכריע בשאלת זהות קבוצת המשתמשים בחניון, ממילא לא ניתן לבצעו. נציגות הפרויקט טוענת עוד כי בית משפט קמא הדגיש את ההכרח שבקבלת הכרעה בסוגיות האופרטיביות טרם פתיחת החניון לתושבים, ולכן משנמנע מלדון ולהכריע בסוגיות אלו לא ניתן לאפשר לתושבים להשתמש בחניון. עוד נטען כי במידה שיפתח החניון ללא הגדרת קבוצת זכאים ספציפית מבין דיירי הרחובות הסמוכים ייווצר תוהו ובוהו שייפגע בזכויותיהם של דיירי הפרויקט ויגרום מבחינתם להכבדה ולהטרדה. בהקשר זה טוענת נציגות הפרויקט כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה שכן עיכוב ביצוע פסק הדין יותיר על כנו את המצב הקיים ואילו פתיחת החניון בטרם נקבע מנגנון אופרטיבי תסב לדיירי הפרויקט נזקים רבים. 

5.        המשיבים טוענים מנגד כי המבקשות נמנעות מלקיים את פסק הדין וכי הן אינן נוקטות כל צעד שיקדם את פתיחת החניון לתושבים, חרף העובדה שיישום פסק הדין הוא פשוט וניתן לביצוע ללא כל פגיעה בדיירי הפרויקט. עוד טוענים המשיבים כי פסק הדין אומנם לא קבע הוראות אופרטיביות באשר לאופן פתיחת החניון והותיר זאת ל"הליכים אחרים", אך לטענתם הליכים אלו אינם בהכרח משפטיים וניתן לגבש הסדרים פשוטים לעניין השימוש בחניון הכוללים את קביעת הזכאים, סימון מקומות החניה והצבת שלטי הכוונה בחניון. אשר למאזן הנוחות, המשיבים טוענים כי פתיחת החניון תהווה הקלה של ממש על החניה בשכונה ולא תגרע דבר מהמבקשות, כי נכון לעכשיו עומדים מקומות החניה ריקים וללא שימוש וכי הותרת החניון סגור תסב נזק לציבור הזכאים לחניה. בהקשר זה מוסיפים המשיבים וטוענים כי ככל שיתקבל ערעורן של המבקשות ניתן יהיה בנקל, וללא כל עלויות נלוות, להתנות את השימוש בתשלום. המשיבים טוענים כי סיכויי הערעורים שהוגשו נמוכים והם סומכים ידיהם על קביעותיו של בית משפט קמא לעניין מסמך סיכום הפגישה ודחיית טענת השיהוי וכן על הפרשנות שהעניק בית משפט קמא לסעיף 12.4 לתוכנית.

6.        דין הבקשה להידחות.

           פסק דינו של בית משפט קמא אינו כולל כל הוראה אופרטיבית באשר לאופן פתיחת החניון לתושבי הרחובות הסמוכים, והצדדים אינם חלוקים על כך. פסק הדין הוא, אפוא, הצהרתי במובן זה שהוא קובע את בטלותה של החלטת העירייה מיום 18.5.2009 להקצות את מקומות החניה בפרויקט לתושבים כנגד תשלום, ומורה כי על-פי פרשנותו הנכונה של סעיף 12.4 לתוכנית יש להקצות את מקומות החניה לתושבי השכונה, ללא תשלום. בהעדר כל הוראה אופרטיבית בפסק הדין שאת ביצועה ניתן לעכב, אין מקום להיעתר לבקשה והדרך הדיונית בה היה על המבקשות לנקוט היא הגשת בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור (ראו והשוו: ע"א 1626/11 ברש נ' שר, פיסקה 4 (טרם פורסם, 2.5.2011); ע"א 7493/10 טנצר נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק כרמל אגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פיסקה 13 (טרם פורסם, 17.2.2011)). אף אם אתייחס לבקשה שלפניי כאל בקשה למתן סעד זמני - הבקשה, כפי שהוגשה, עניינה עיכוב פתיחת החניון לתושבים עד להכרעה בערעורים, וככזו לא ראיתי מקום להיעתר לה. פסק דינו של בית משפט קמא מורה כי מקומות החניה יוקצו לתושבים ללא תשלום בציינו כי מקומן של הסוגיות האופרטיביות הכרוכות בפתיחת החניון לתושבים להתברר ב"הליכים אחרים" ובלשון פסק הדין:

"57. הצדדים התייחסו, בעקבות הצטרפותה של משיבה 5  לעתירה, לנושאים אופרטיביים כמו האם יישאר החניון פתוח, מי ייכנס לחניה וכיצד, האם יהיו תווי חנייה, האם 80 החניות יוקצו לקבוצה מוגדרת [...] לא מצאתי לדון בנושאים אלה. העתירה הוגשה אך ורק כנגד החלטתן של משיבות 1 ו- 2 לפיה הקצאת מקומות החניה תהא בתשלום. זוהי המסגרת המשפטית אשר בגינה הוגשה העתירה, אלה הן הטענות נשוא המחלוקת בעתירה ובתגובות, וההסדר המעשי של חניית התושבים בחניון איננו חלק מהדיון שבפנינו. נושאים אלה, כאמור, לא הובהרו בעתירה ובתגובות, לא הוגשו בגינם חוות דעת ואין לבית המשפט, במסגרת הדיון שבפנינו, כלים כדי להתמודד עם הטענות וההצעות לפתרון מעשי בנושא חניית התושבים בחניון. מקומם של נושאים אלה בהליכים אחרים". 

           אכן, בצדק טוענים המשיבים כי אין כל הכרח שאותם "הליכים אחרים" יתנהלו בין כותלי בית המשפט ומוטב היה אילו פעלו הצדדים לגיבוש מתווה אופרטיבי מוסכם לצורך הקצאת שמונים מקומות החניה בפרויקט ללא תשלום, כאמור בפסק הדין. מכל מקום, המבקשות לא הצביעו על טעם מבורר המונע את קידום אותם "הליכים אחרים" עד להכרעה בערעורים שהוגשו ומקובלת עלי טענת המשיבים כי גם אם יתקבל הערעור וייקבע כי יש להתנות את החניה באותם שמונים מקומות בתשלום, ניתן יהיה להתאים את המנגנון האופרטיבי שייקבע לתנאי זה, ללא קושי מיוחד.

          אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשות תשלמנה למשיבים 4-1 שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 12,000 ש"ח.

           ניתנה היום, כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il